מה העניין ששלושה רבנים צריכים להיכנס עם מתגיירת לשלב האחרון של הגיור - שלב הטבילה, בו היא נכנסת לטבול עם חלוק בד דק? עולה שאלה, מצד ההלכה דבר זה אינו צנוע, אך ההלכה עדיין מתקיימת, דבר זה היוצר מתח ואי נעימות רב!! בין הרבנים והמתגיירת בעיקר, זה אירוע שלא מכבד אותה ולא את מעמד הרבנים, החלוק הינו בד דק שעולה במהלך הטבילה ונצמד ביציאה. איך יעלה על הדעת? אז מה בהלכות גיור גובר על כל אלו ומאפשר סיטואציה זו?

שלום וברכה! ראשית אתייחס לתיאור המציאות כפי שמתואר בשאלה, שהחלוק עשוי מבד דק ונגרם מצב של חוסר צניעות בטבילה עצמה וביציאה מן המקווה. ובכן, איני יודע על מה מבוסס התיאור הזה. השתתפתי פעם במעמד זה, והמדובר הוא בחלוק צנוע לחלוטין, שמכסה היטב את האשה בזמן הטבילה. מיד לאחר הטבילה עצמה הרבנים יוצאים, כך שכאשר המתגיירת עולה מן המקווה הם כבר לא נוכחים שם כלל. ביררתי במקורות רבים, וכך היא הנורמה הרווחת בבתי הדין. ייתכן שישנם מקוואות שבהם החלוק אינו מספיק צנוע, ואם כך זה כמובן טעון תיקון, אבל זו בעיה נקודתית ולא בעיה בהלכה עצמה. אף על פי כן, אכן המעמד הזה של טבילת מתגיירת בפני בית הדין יש בו מידה מסוימת של פגיעה בצניעות. למרות שבדרך כלל משתדלים ומצליחים לשמור על הצניעות במידה רבה, עדיין זו חריגה מנורמת הצניעות הרגילה, שבה ודאי שגברים לא אמורים להסתכל על אשה שטובלת במים, גם אם היא מכוסה היטב. ננסה להבין מדוע נצרכת נוכחות בית הדין, וכיצד זה מצדיק את חוסר הצניעות המסוים שבמעמד זה. נוכחות בית הדין במעמד הגיור היא תנאי בגיור (עיין שו"ע יו"ד רס"ח, ג). יש לכך הסברים שונים. אחד ההסברים לכך הוא שהגיור אינו תהליך אישי שהאדם יכול לעשות על דעת עצמו ובפני עצמו, אלא זו קבלה לעם ישראל, ולפיכך צריך שבמעמד הגיור תהיה נציגות מוסמכת של עם ישראל שתסכים לקבל את הגר ותעיד על כך שהוא אכן התקבל לעם ישראל. בית הדין מהווה גוף מוסמך של עם ישראל שמגייר את האדם. האדם לא מתגייר בפני עצמו, אלא בית הדין מקבל אותו ומגייר אותו. להמחשה: אדם שרוצה להיות אזרח ישראלי, גם אם הוא עומד בקריטריונים וזכאי לקבל אזרחות, אינו יכול לעשות את התהליך בעצמו. אם הוא ידפיס לעצמו תעודת זהות ישראלית ויכריז על עצמו כאזרח ישראל, זה לא יהפוך אותו לאזרח ישראלי. כדי להפוך לאזרח הוא צריך להתקבל על ידי הרשויות המוסמכות, שיאשרו את העובדה שמדינת ישראל מקבלת אותו כאזרח שלה. במקביל, בית הדין הוא רשות מוסמכת של עם ישראל, שמקבל ומאשר את הגיור. זה חלק ממהותו של הגיור, וללא בית הדין הגיור אינו יכול לחול. לפיכך בית הדין צריך להיות נוכח בשלב העיקרי של הגיור, שהוא שלב הטבילה. ומכאן לחריגה מכללי הצניעות שיש במעמד זה. באופן כללי יש להבין, שבמצב של צורך אכן ההלכה מתירה לעיתים חריגה מסוימת מכללי הצניעות הרגילים. כך למשל, כאשר אשה הולכת לרופא, הוא מסתכל בגופה במקומות שטעונים בדיקה, גם אם אלו מקומות מוצנעים. פעמים רבות הסיטואציה הזו היא הרבה פחות צנועה מן הסיטואציה של טבילה, ולא מדובר בהכרח בעניין שיש בו פיקוח נפש, ואף על פי כן אנו מבינים את הצורך שבדבר, ומבינים שצורך זה מצדיק וויתור מסוים על הצניעות. ההצדקה ההלכתית לכך היא העיקרון של "בעיבידתיה טריד" (עבודה זרה כ' ב; שו"ע אבן העזר כ"ג, ג), דהיינו שכאשר האדם אינו מביט באשה להנאתו אלא לצורך ענייני, כגון רופא העוסק ברפואה, אנו סומכים על כך שההסתכלות שלו תישאר בתחום הענייני ולא תגלוש להסתכלות יצרית. בדומה לכך בענייננו: נוכחות הדיינים במעמד הגיור היא תנאי הכרחי, כדלעיל, ומכיוון שהרבנים שמשתתפים במעמד הגיור באים למלא את תפקידם, אנו יכולים לסמוך על כך שמחשבתם תהיה עניינית ולא תגלוש חלילה להקשרים אסורים. כמובן, גם במצב כזה אנו משתדלים לצמצם עד כמה שאפשר את החשש לפגיעה בצניעות, וכפי שתיארתי את המציאות במעמד זה. בשולי הדברים אוסיף הערה לגבי העיסוק התקשורתי שהתעורר לאחרונה בסוגיה זו. רבים מן התוקפים את בתי הדין בעניין זה משתייכים לחברה שבה נשים וגברים שוחים במעורב, באופן שהוא רחוק מן הצניעות הרבה יותר מאשר המצב של טבילת מתגיירת. אפילו הלבוש של נשים אלה בהליכה ברחוב, הוא לצערנו בחוסר צניעות משווע, שהחלוק של המתגיירת צנוע ממנו לאין ערוך. ואף על פי כן, אנשים אלה תוקפים את בתי הדין לגיור בטענה של "חוסר צניעות". זו התנהלות של צביעות וחוסר יושר, המעידה על כך שהסיבה לביקורת מצד גורמים אלה אינה משום ערך הצניעות, אלא מתוך רצון לתקוף את ההלכה והרבנות.