האם מותר ללמוד תורה בקול רם בזמן ההמתנה להשלמת המנין לאחר ברכת ישתבח? אם כן, לפי מי?

בשולחן ערוך (או"ח סימן נד סעיף ג) כתב, המספר בין ישתבח ליוצר, עבירה היא בידו, וחוזר עליה מעורכי המלחמה, ויש מי שאומר שלצרכי צבור או לפסוק צדקה, למי שבא להתפרנס מן הצדקה מותר. הגה, ומזה נתפשט מה שנהגו בהרבה מקומות לברך חולה וכו' בין ישתבח ליוצר, דכל זה מיקרי לצורך מצוה וכו'. וכן פסק במ"ב סק"ו, לפסוק צדקה. וה"ה לכל דבר מצוה ודוקא בין ישתבח ליוצר שהוא ענין אחר אבל בין קדיש וברכו או בין הפרקים של ק"ש וברכותיה או של פסוקי דזמרה אסור להפסיק אפילו בצרכי רבים ולדבר מצוה וכו'. בדגול מרבבה על השו"ע כאן סימן נד, מציין להעטרת זקנים בסימן נו ס"ק ב, שהביא בשם הרש"ל, לגבי הפסוקים שיש האומרים בשעה שהש"ץ אומר קדיש אחר ישתבח, שאין לחוש שעושה הפסק בין ישתבח ליוצר אור, משום שלא אסרו להפסיק אלא במילי דבטלה, אבל דברי השבח מעין המאורע פשיטא דשרי. ועוד מציין הדגמ"ר ועיין ברמב"ם פ"ז מהלכות תפילה שיש נוהגים לקרות שירת הים ושירת האזינו בין ישתבח ליוצר. בערוך השולחן (או"ח סימן נג סעיף ד) כתב, ונ"ל דאם הש"ץ מאריך בניגונים והיחיד סיים ברכת ישתבח, יכול לעיין בספר וללמוד עד שיגיע הש"ץ לקדיש ע"כ. מפשטות לשונו משמע שההיתר ללמוד הוא אף בקול ולא רק בהרהור, וע"ע בסימן נד סעיף ב וסעיף ד. ומסעיף ב מוכח כדברינו משום שכותב בענין מנהג אמירת שיר המעלות ממעמקים בעשי"ת שהפסק לא מקרי רק דברי חול. בשו"ת באר משה ח"ג סימן כ אות ח כתב שעשה מעשה במקרה כזה והרהר בספר ולא הוציא הגה מפיו משום שחשש למג"א (בסימן נד סק"ב) שהניח בצ"ע את המנהג לומר שיר המעלות ממעמקים בין ישתבח ליוצר בעשי"ת. אלא שבערוה"ש שם סימן נד סעיף ב' ציין להמג"א שנשאר בצ"ע וכתב שלא ידע למה, ואיך שיהיה לכאורה אין מדברי המג"א הוכחה שחשש להפסק אף בדברי תורה משום שיתכן שלא הסכים למנהג של אמירת השיר המעלות שהובא בכתבים מטעמים אחרים הקשורים לנוסח התפילה. בשו"ת יביע אומר ח"ב סימן ד דן בנושא באריכות, ומכריע שמצד הדין מותר ללמוד (ולהוציא בשפתיו) בין ישתבח ליוצר. אכן טוב לחוש ולהחמיר שיעיין בספר בהרהור בלבד ע"ש.