בעיית לשון הרע בעיתון

שאלה: לפעמים אני מוצאת את עצמי מתלבטת האם לקרוא מאמרים מסוימים בעיתון 'בשבע', בשל חשש ללשון הרע. כגון המאמר על מג"ד 202, על אהוד אולמרט וכדומה, מאמרים שמכותרתם ניכר שעניינם להבהיר עד כמה האדם המדובר נהג שלא כשורה, בלשון המעטה. האם יש לחשוש לכך? והרי אם מדובר בלשון הרע לתועלת יש צורך להמעיט במה שמתחייב, וזו לא תחושתי לאחר קריאתי.

תשובה: הכלל החשוב ביותר בדיני לשון הרע, שמותר לספר לשון הרע לתועלת. וישנם שני סוגים של תועלת. התועלת האחת: להציל את חברו מלהיכשל בעסק או שידוך עם אדם שאינו הגון לו. ובמצב כזה יש למעט ולומר רק את מה שהכרחי. ואם השומע לא ישעה לאזהרה שנאמרה לו בקיצור, הוא יהיה האשם במה שיארע לו. התועלת השנייה: להוקיע מעשה רשע כדי למנוע את הרבים מללכת בדרכים רעות. וכאשר זו המגמה, אין צורך לצמצם כל כך בדברים, אלא צריך להוקיע את הרשע באופן הברור ביותר. וזו אחת המשמעויות המרכזיות של מצוות המחאה. אמנם גם כשרוצים להוקיע רשע, חובה לדבוק באמת ואסור להפריז בדברים.

וכך כתב בספר חפץ חיים כלל י סעיף ד: "אם האנשים שהוא מספר לפניהם (דברים רעים על חברו שגזל או עשק) יכולים לעזור לנגזל והנעשק וכו', בוודאי נכון לעשות הדבר כן (שעל ידי כך יציל את חברו הנגזל או הנעשק). ואפילו אם התועלת הזאת לא תוכל להגיע על ידי סיפורו, רק שהוא מתכוון שיתרחקו בני אדם מדרך רשע כשישמעו שהבריות מגנות פועלי אוון, ואולי הוא בעצמו ישוב על ידי זה מדרכיו הרעים ויתקן מעשיו כשישמע הבריות מגנות אותו עבור זה, גם זה אינו בכלל לשון הרע ולתועלת יחשב".

וזאת המגמה בכתבות שהזכרת, להוקיע מעשים רעים או אנשים רעים. וכך נכון לעשות, ובתנאי שהעובדות ייבדקו היטב, ויהיה ברור שאין כאן שום מגמה אישית לפגוע אלא רק להוקיע את המעשים הרעים.

החובה להוקיע רשע

שאלה: אבל מדוע לדבר דברים רעים, וכי לא עדיף להרבות בדברים טובים, ומתוך כך להביא לתיקון?

תשובה: נכון שדרך ההשפעה המרכזית צריכה להיות באופן חיובי, כדרכם של הצדיקים הטהורים שמוסיפים אור. אמנם חובה גם להוקיע רשע. וכן מצינו בחז"ל (תנחומא פינחס ב): "כשם שהקדוש ברוך הוא מתעסק בשבחן של צדיקים לפרסמן בעולם, כך מתעסק בגנות הרשעים לפרסמן בעולם. פרסם פנחס לשבח ופרסם זמרי לגנאי, עליהם נאמר (משלי י): זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב".

ונאמר (משלי כה, כו): "מעיין נרפש ומקור מושחת - צדיק מט לפני רשע". ופירושו: כאשר צדיק מתכופף לפני רשע ומתיירא להוכיחו, דרכו בזויה ושנואה כמעיין נרפש ומקור מושחת (רש"י). והיא סיבה שלא ילמדו תורה מפיהו, באומרם אם לעצמו לא הועיל מה יועיל לזולת (מצודת דוד).

בלא זאת אין סיכוי לצדק לנצח

בלא שהצדיקים יוקיעו את הרשעים, אין להם יכולת לנצח את הרשעים. על פי ההיגיון, לכאורה כל מאבק בין צדיק לרשע אמור להסתיים בניצחון הרשע. הרי לצדיק יש כל מיני עכבות מוסריות: הוא אינו יכול לשקר, אם קובעים כללים למלחמה הוא אינו יכול להפר אותם; וכך תמיד יהיה לרשע יתרון: הוא יכול להפיץ שקרים על יריבו, הוא יכול להפר את הכללים כאשר הדבר מועיל לו, וכך תמיד ינצח.

אולם יתרון אחד יש לצדיק: היתרון המוסרי. הוא יכול להגדיר את הרשע כרשע. וכיוון שיש משקל לערכים, ממילא הקביעה כי פלוני הוא רשע גורמת להחלשתו בין תומכיו, ולחיזוק מתנגדיו. וכך גם אם יפעלו הצדיקים לפי כללי המוסר, הם ינצחו. אבל אם הצדיקים יוותרו על הזכות שלהם להגדיר את הרשעים כרשעים ולהוקיעם כנגד השמש, אין להם יותר סיכוי לנצח.

כמדומה שבמשך שנים התרשלנו בזה. האהבה הגדולה שאנו אוהבים את אומתנו סימאה במקצת את עינינו מלבקר את השחיתות שפשתה בקרב בעלי הכוח והממון, השליטים בתקשורת, במשפט ובממשל. עתה עלינו להיות חדים ובהירים בביקורתנו, להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשע, ולהעמיד בראשנו אנשי חיל הגונים וצדיקים.
מתוך מאמר של הרב ברביבים שנת תשס"ה

בית המדרש

חובת הציבור לדעת

הכנס ה-16 לתורה ומדע - מרכז וואהל באוניברסיטת בר-אילן

"זכות הציבור לדעת" בתקנוני האתיקה העיתונאית לעומת "חובת הציבור לדעת" במשפט העברי; מה מותר להגיד ומה אסור ואולי יש גם מצווה לפרסם.

ד"ר צוריאל ראשי | ה' בניסן תשס"ט

איסור לשון הרע חל גם על עיתונאים

הרה"ג שאר ישוב כהן זצ"ל | אדר ב' התשס"ה