חיובי שומר שמסר לשומר

בבא מציעא לו, א-ב; בבא מציעא עח, א

בבא מציעא לו, א-ב; בבא מציעא עח, א

שיטת רש"י – בחיובי אונסין

בבא מציעא לה, ב; בבא מציעא צו, ב; סנהדרין עב, א

השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר, ומתה הפרה; חכמים פסקו שהשואל ישלם פרה חדשה לשוכר; ור' יוסי פסק שלבעלים. רש"י סבור שמדובר במחלוקת תנאים שורשית - האם "שומרים" ו"גנב" מתחייבים ב"חיובי אונסין".

רבנו חננאל – בסחורה בפרת חבירו

השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר, ומתה הפרה; חכמים פסקו שהשואל ישלם פרה חדשה לשוכר. רבנו חננאל מעמיד את הסוגיה באוקימתא – שמסבירה את ההגיון שבדבר.

מלקות בעושק שכיר ובריבית

בבא מציעא סא, א; בבא מציעא עב, א

לשיטת התוספות מי שעושק שכר שכיר חייב מלקות, וכמו כן עדי הלוואה בריבית דאורייתא נפסלים לעדות. אך לשיטת הרמב"ם במקרים אלו מדובר באיסורים שהם תולדת גזל ותולדת ריבית, ולכן אין מלקות ואין פסול לעדות.

תולדת גזל

הרמב"ן הסביר, שמי שראה שנפל מחבירו מטבע, ונטלה כדי לגוזלה ולא להשיבה – לאחר היאוש הוא פטור ממצוות ההשבה. מדובר ב"תולדת גזל" - שדינה שונה ממי שעבר על הלאו של גזל.

שיטת הרמב"ם ב'אדם עשוי למשמש בכיסו'

בבא מציעא כא, ב; בבא מציעא כו, ב; בבא קמא קיח, ב

קיימת מחלוקת האם החזקה שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה היא כפשוטה. רש"י הכריע שהיא כפשוטה. אולם הרמב"ם הכריע שהיא אינה כפשוטה; ולכן נוצר הבדל בין דיני השבת גנבה לבין דיני השבת גזלה.

קנייני יאוש באיסור

בבא מציעא כא, ב; בבא קמא דף סו, א; בבא קמא דף קיד, א

הסוגיה בתחילת אלו מציאות הקדימה, שאם דבר הגיע באיסור לידי המחזיק בו, הוא לא יזכה בו גם כשהבעלים יתייאשו. הרמב"ם פסק כמו סוגיה חולקת שסבורה שקונים ביאוש גם באיסור. יש הבדל בין דיני גזילה לבין דיני גנבה ביחס להשבת הדבר שנלקח.

יאוש באבידה שבנהר

בבבא מציעא דף כ"ב ע"ב

בסוגיית "יאוש שלא מדעת" הובא לימוד של ר"ש בן יהוצדק, שאבידה ששטפה נהר מותרת בלא יאוש; אך הרמב"ם פסק לפי הסוגיות שבהמשך הפרק ולפי סוגית הירושלמי שההיתר הוא מטעם יאוש. הדבר מיישב את הסתירה שבפסקי הרמב"ם.

סימן העשוי להידרס

בבא מציעא דפים כב, ב; כג, א

רבה סבור שסתם אדם מתייאש בקלות אם יש לו סימן העשוי להידרס; ואילו רבא חולק עליו. רש"י פסק כרבה מפני ששיטתו דומה לשיטת אביי שאדם מתייאש בקלות אם נודע לו שנפל ממנו מטבע. אך הרי"ף והרמב"ם פסקו כרבא.

פירות מפוזרין

בבא מציעא דף כא, א

בבא מציעא דף כא, א

סוגיית ליזיל בתר בתרא

בבא מציעא דף כו, ב

מי שנכנס לדירה מושכרת שנעזבה ומצא מטבע, צריך להחזיר ל"אחרון". זה נגד החזקה שאדם ממשמש בכיסו וכבר התייאש. רש"י הסביר שמדובר בשני שוכרים ולכן אין יאוש. תוס' הסבירו שמדובר בבעל הבית. הרמב"ם סבור שהחזקה שאדם ממשמש בכיסו והתייאש - אינה כפשוטה.

יאוש שלא מדעת - הלכה כרבא

בבא מציעא דפים כא-כב, בבא מציעא דפים כו-כז

סוגיית "יאוש שלא מדעת" הכריעה כאביי, אך הרי"ף והרמב"ם פסקו שלא כאביי. לשיטתם בסוגיית "הלוקח מן התגר" מוכח שלא כאביי. ומוכח שם שהלכה כשיטה חדשה של "חזקת יאוש" - שהיא שיטת רבא במקום אחר.

שיטת רש"י בקנית כלים שעל בהמה

בבא מציעא דף ט, א; עבודה זרה דף עב, א

בסוגיה בבבא-מציעא דף ט, א משמע שהוכרעה הלכה שמשיכת בהמה לא תועיל כדי לקנות את הכלים שעליה. רש"י הוציא שם מהפשטות הזו מכיוון שבסוגיה במסכת עבודה זרה משמע שמשיכת בהמה מועילה לקנות את הכלים שעליה.

המחליף פרה בחמור וילדה

בבא מציעא דף ק, א; בבא בתרא דף פד, ב; כתובות דף פו, ב

בב"מ דף ק משמע שבפרה שילדה ואין ידוע מתי - המוכר והקונה יחלקו את הולד - רק לשיטת סומכוס. המפרשים הקשו שהרמב"ם פסק כחכמים אך הביא את דין החלוקה. מדיוק דברי הרמב"ם משמע - שהוא מבאר את הסוגיה באופן אחר שקשור למחלוקת הסוגיות בהבנת קנין משיכה.

רכוב ברשות הרבים

בבא מציעא דף ט, א; בבא בתרא דף פד, ב; קידושין דף כח, ב

בב"מ דף ט מבואר שרכוב קונה ברה"ר מצד קנין משיכה. הרי"ף פסק שמשיכה קונה רק בסימטה - כתולדת קנין חצר; ולפיכך הוא השמיט את דין רכוב ברה"ר. הרמב"ם פסק שמשיכה קונה בסימטה ומצד שני רכוב קונה ברה"ר. לרמב"ם משיכה פועלת כתולדת קנין חזקה ויש לו סיוע ממשנה בקידושין שהרי"ף השמיט.

משיכה והנהגה בגמל

בבא מציעא דף ט, א

הסוגיה בב"מ דף ט, א חידשה, שאם אחד מושך גמל ואחד מנהיג אותו - רק המושך קנה. הרמב"ם הביא דין זה רק בהלכות מציאה, מפני שהוא נקט שזה דין מיוחד בקנייני מציאה שנלמדים מקנייני הגנב. לשיטתו, מציאה נקנית במשיכה ברה"ר - למרות שאין קונים שם במכירה.

מחלוקת הסוגיות בקנייני הגנב

בבא מציעא דף י; בבא קמא דף נה; סנהדרין דף פה; כתובות דף לא

בסוגיה בב"מ דף י' מובאת דרשה ולפיה גנב קונה באמצעות חצירו שנחשבת "ידו", וכך פסק הרמב"ם בפרוש המשנה. אולם בהלכותיו הוא חזר בו ופסק כסוגיה בסנהדרין דף פ"ה ש"ידו" של הגנב - הכוונה ל"שליטתו", וכסוגיה בכתובות דף ל"א. יש כמה נפק"מ למחלוקת זו.

שבועה בשעבוד קרקעות

בבא מציעא דף ד' ב, שבועות דף ל"ב

הסוגיה בב"מ חידשה שגם הודאה בשעבוד קרקעות פוטרת משבועת התורה, אך מפשטות הסוגיה במסכת שבועות משמע שדווקא כפירה בשעבוד קרקעות פוטרת משבועה התורה. הרמב"ם פסק כסוגיה במסכת שבועות; ולפיכך הוא מבדיל בין שבועת הפקדון לבין שבועת העדות; ובין כפירה בשעבוד לבין הודאה בשעבוד.

הודאה ומִלווה על-פה

בבא מציעא דף ד' ב, בבא בתרא דף קע"ה א

לשיטת התוס' בב"מ, הודאה במקצת נחשבת להלוואה בע"פ שיש בה שעבוד קרקעות - והתורה חייבה שם שבועה - רק כאשר התובע מחל על השעבוד או שאין לנתבע קרקעות. לשיטת התוס' בב"ב והרמב"ם, אם אין שני עדים על ההלוואה - ההודאה אינה מוגדרת כהלוואה בע"פ - ולפיכך אין שעבוד קרקעות וקיימת שבועה מהתורה.

מחלוקת הרי"ף והרמב"ם בשומר שמשלם

בבא מציעא דפים ל"ג-ל"ה; שבועות דף מ"ג

הרי"ף פסק שרק שומר שמצהיר שהוא ישלם - נשבע שהחפץ שנעלם אינו ברשותו; ואילו הרמב"ם פסק שגם שומר שמשלם ממש - נשבע על כך. שורש המחלוקת במחלוקת סוגיות בשיטת רב הונא.