בית המדרש

  • מדורים
  • רביבים
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
5 דק' קריאה
בזכות החיילים וקציני השדה, המחרפים נפשם בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו, וממשיכים בגבורתם את קדושי ישראל לדורותיהם: אבותינו במצרים שלא שכחו את זהותם; יהושע וחייליו שכבשו את הארץ; דוד המלך שהקים את המלכות ומיגר את הפלישתים; חנניה, מישאל ועזריה שמסרו נפשם על שמירת גחלת אמונת ישראל בגלות בבל; החשמונאים שעמדו לישראל בימי גזרות היוונים וקוממו את מלכות לישראל; רבי עקיבא וחבריו שמסרו נפשם על קידוש השם ועל עצמאות ישראל, וכל הקדושים, שבמשך ימי הגלות הנוראים שמרו על זהותם ובימי גזרות היו מוכנים להיהרג ולא להמיר דתם, במסעות הצלב, בגזרות השמד והגירוש בספרד, הרוגי פרעות ת"ח ות"ט, וכל ששת מיליוני היהודים שנרצחו בשואה.
חיילינו זוכים היום להילחם בשם כל דורות ישראל על עצמאותנו וכבודנו. יהי רצון שבזכות המצווה העצומה שהם מקיימים, נזכה לכלות את אויבינו, ליישב את הארץ, לקלוט עלייה ולקיים את החזון הגדול מימי אברהם אבינו, להקים עם שעושה צדקה ומשפט, וממנו ברכה לכל העמים.
יהי רצון שרוחם האיתנה של חיילינו תפעם בכל חלקי עמנו, ואף בקרב ההנהגה הצבאית, המדינית והחברתית.
החיילים שנהרגו על קידוש השם, זוכים להתעלות למדרגת קדושת כלל ישראל, והם כבר בני העולם הבא, ואנחנו כאן נתאמץ בכל כוחנו להיות ראויים לקורבנם ולהמשיך ללכת בדרכם, ובשמם ולעילוי נשמתם נוסיף חיים וברכה.

הבנת שפת המוסלמים
אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמה קשה, שהתחילה במחדל חמור של מערכת הביטחון על כל מרכיביה. כפי הנראה, אחת הבעיות השורשיות היא שהמנהיגות המדינית, הצבאית והאקדמית שלנו אינה מבינה כראוי את שפת המוסלמים. במסגרת כתיבת סדרת 'פניני הלכה', אני עוסק עכשיו בספר על אודות האמונה והאלילות, ובתוך כך ביחס לדתות השונות. מלבד היות האסלאם דת לוחמנית מעל ומעבר לשאר הדתות, חשוב לעמוד על היחס המיוחד שיש באסלאם לדיבור.

מעמדה החשוב של השפה באסלאם
השפה והדיבור תופסים מקום בכל התרבויות והדתות, ובמיוחד באסלאם, שכן העולם כולו נברא בדיבורו של הא־ל, ואף חוכמת האסלאם מגדירה בדיבור מדויק והלכתי את רצונו של אללה. מכאן הכוח העצום של המילים באסלאם, עד כדי כך שהוכחת אמיתות הקוראן היא מיופי שפתו. כיוצא בזה קבלת האסלאם נעשית בדיבור. גם קידושי אישה או גירושיה נעשים בדיבור בלבד. מעל הכול דברו של אללה מגיע לעולם על ידי דיבורו של הנביא, ומהדיבור מגיע כוחה הפנימי של הנבואה, שכאשר היא נאמרת בצורה נכונה ויפה, היא מחוללת את המציאות.

מושגי השקר והאמת באסלאם
מכאן שמושגי השקר והאמת באסלאם אינם כבשאר העולם. בדרך כלל הדיבור נועד לשקף את המציאות, ואם אינו משקף אותה הוא שקר, ולפי התבוננות במציאות ניתן לבחון אם האדם שיקר או אמר אמת. אולם באסלאם הדיבור הוא המציאות, ולכן יכול אדם לומר את מה שראוי שיהיה כאילו כבר ישנו, כי אם הדיבור מצד עצמו נכון, המציאות תתגלה בהמשך כתואמת לדיבור. כתוצאה מכך, ישנה הפרזה בערך של תיאור המציאות לעומת הערך של חקר המציאות עצמה, והפרזה בערך של היכולת הרטורית על פני הדיוק בעובדות.
אומנם השקר אסור באסלאם, אך הכוונה לשקר למטרות אנוכיות שאינן משרתות את הערכים הנכונים. אבל כאשר משקרים כדי להציג את הכופרים כרשעים, אין זה נחשב שקר אלא אמת, כי הוא משרת את המטרה האמיתית. גם הכופרים, אחר שידעו את האמת, יודו שכך היה ראוי לומר, כי האסלאם הוא האמת והכופרים הם השקר. לכן המוסלמים מתארים מלחמות שהפסידו בהן כניצחונות, כי כך ראוי, וממילא על ידי דיבור נכון המציאות תשתנה ובסוף ינצחו. כך אנו מוצאים שבעיני היהודים, מאבקם של המוסלמים בישראל רצוף שקרים בוטים, אולם בעיני המוסלמים הם אומרים את האמת, כי כך ראוי להיות.
אם מתפרסם שפגז ישראלי נפל ליד בית חולים בעזה, אזי הדוברים המוסלמים מודיעים לכל העולם שהפגז נפל על בית החולים ונהרגו ממנו חמש מאות חולים 'חפים מפשע'. אך אם מתברר אחר כך שמדובר בפגז טועה שירו מוסלמים, אזי בלא שום צורך להתנצל יוצאת הודעת תיקון, שהפגז נפל ליד בית החולים ונהרגו ממנו עשרים. בעיני מוסלמים רבים שתי הגרסאות היו אמת, כי הדיבור צריך לשקף את היותם של המוסלמים צדיקים ואויביהם רשעים.

כיצד יוצרים הרתעה
במצב כזה מובן שכדי ליצור הרתעה מוכרחים לנצח את אויבינו באופן הרבה יותר נחרץ מהמקובל, שכן כל עוד יוכלו להגזים, להכחיש, לשקר ולפרש את ההפסד כניצחון, כך יעשו, ורוב בני עמם יאמינו להם, ויקבלו כוח ליזום בהקדם האפשרי עוד מלחמה. רק כאשר ההפסד יהיה מובהק באופן שלא ניתן להכחישו בשום שקר והגזמה, יורתעו.
לשם כך מוכרחים להכות בהם בכל הכוח, להעביר לידינו שטחים שהיו בידם, ולעודד הגירה.

האם חובה על המוסלמים לקיים הסכמים
ביחס למושגי האמת והשקר, לרבים מהמביטים על האסלאם מבחוץ, שמכירים את סגנון הדיבור הנוטה להפרזה והמתיר לשקר כדי להצדיק את המוסלמים, נראה שלפי האסלאם מותר לשקר בהסכמים עם הכופרים כדי לנצח את האויב ('הסכם חודייבה', 'תקיה'). אולם כפי הנראה האמת מורכבת יותר. לפי חכמי האסלאם, הסכמים צריך לקיים, ורק כאשר הצד השני מפר את חלקו מותר למוסלמים להפירו. אומנם כדי לנצח את האויב מותר ואף רצוי להונות אותו בדיבור מתוחכם ובכפל לשון, והאויב, שאינו רגיל לריבוי המשמעויות שבשפת דיבורם, חושב שהתחייבו לו, והם מצידם לא ממש שיקרו בהסכם שחתמו, אך אם היה מתעמק היה מבין שלא התחייבו למה שחשב.

לא הסכימו להכיר במדינת ישראל כמדינת היהודים
בפועל, המוסלמים לא רימו אותנו באופן מיוחד בהסכמים שחתמו איתנו. אנחנו רימינו את עצמנו לחשוב שהם מכירים במדינת ישראל. בכל ההסכמים שחתמו איתנו, אף מוסלמי, כולל מי שאינו נחשב אדוק בדתו, עדיין לא הסכים להכיר במדינת ישראל כמדינת היהודים. הלוא לפי האסלאם אסור להכיר בשלטון שאינו מוסלמי על אדמה שנכבשה בעבר על ידי האסלאם. מצרים חתמה איתנו הסכם שלום, ובתנאי שבעיית הפלשתינים תיפתר. וכל מוסלמי (וגם כל מי שיודע להתעמק בלשון הדת וההלכה) מבין שהכוונה היא, שכל הערבים שטוענים שגורשו במלחמת השחרור יחזרו למקומם, ומדינת ישראל תחדל להיות מדינת יהודית ותהפוך למוסלמית. כך בכל ההסכמים שהיו עם אש"ף והרשות הפלשתינית, הם מעולם לא הסכימו להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית. אומנם הם אינם מתנדבים לחשוף את ההונאה, וטוענים שהגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית היא עניין פנימי של ישראל, ולכן הם אינם מתייחסים לכך. אולם מי שמכיר את דתם, מבין שלא הסכימו להכיר בזכותם של היהודים להיות ריבונים בארץ ישראל, כי הכרה כזו נוגדת את חובתם הדתית המחייבת להיות נאמנים לאללה במסירות נפש. וממילא הוא גם מבין, שהם בטוחים שביום מן הימים ההסכם יופר והם יחריבו את מדינת ישראל.
כדי לנצחם, מוכרחים להבין את שפתם ואת הכוח העצום שהיא מעניקה להם. הן במלחמת החינוך והתעמולה שהם מנהלים כנגדנו, והן בהבנת דתם ומשמעות הניסוחים שבהם הם משתמשים בעת משא ומתן (כדוגמה לבעיה, ראו בגיליון האחרון של 'בשבע', את השאלות הקשות ששאל חבר הכנסת עמית הלוי את נציגי מערכת החינוך והמשפט, מדוע מאפשרים למורים תומכי טרור לשמש כמורים במערכת החינוך הישראלית, ואת התשובות המחפירות).

מה תצעק אליי דבר אל בני ישראל וייסעו
בפרשת השבוע (בשלח) למדנו, שלפעמים יש לקצר בתפילה ולעשות מעשה. כאשר מצרים רדפו אחר ישראל והשיגו אותם חונים על הים, והעם התיירא מאוד, עמד משה וחיזק את העם באמונה והחל להתעצם בתפילה. "ויאמר ה' אל משה: מה תצעק אליי דבר אל בני ישראל וייסעו" (שמות יד, טו).
כיוצא בזה כאשר צריך להחיש פצוע לבית חולים, אין להתעכב בתפילה, אלא למהר ככל האפשר להביאו לבית חולים, ותוך כדי נסיעה אפשר ללחוש תפילה שאינה מעכבת את הטיפול בחולה.
כיוצא בזה כאשר יוצאים ללחום באויב, נושאים תפילה קצרה לפני הקרב, אבל אין מתעכבים, כי העיקר הוא לקיים את המצווה העצומה להציל את ישראל מיד צר, וליישב את הארץ שתהיה ביד ישראל ולא ביד אומה אחרת.
ככל שמבינים יותר את ערך המצווה, כך יש יותר ערך לתפילה שמלווה את המצווה. מנגד, ככל שמתכחשים למצווה הגדולה מהתורה שחיילינו מקיימים, וחושבים שהעיקר הוא לצעוק אל ה', התפילה נחשבת תועבה, שנאמר: "מסיר אוזנו משמוע תורה (ולקיים את מצוותיה) גם תפילתו תועבה" (משלי כח, ט).
כיוצא בזה מסופר בגמרא (שבת י, א) על רבי ירמיה שהיה יושב לפני רבי זירא והיו עוסקים בלימודם. הגיע זמן התפילה, והיה רבי ירמיה נחפז לקום מהלימוד להתפלל. ראה רבי זירא בכך פגיעה בכבוד לימוד התורה, וקרא עליו בנזיפה: "מסיר אוזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה", שכן התורה עוסקת בחיי עולם, ואילו התפילה בחיי שעה, ואין למהר לעזוב תורה בשביל תפילה. אולם ר' ירמיה סבר "זמן תפילה לחוד וזמן תורה לחוד", כלומר ישנו זמן לתפילה, וכיוון שהגיע זמנה, אין לראות בכך שמיהר להתפלל פגיעה בתורה. אומנם לכל הדעות, כאשר צריך לעסוק בתורה, או לעשות מעשה על פי מצוות התורה, יש להתמקד בתורה ובמצווה ולא בתפילה.

מתוך העיתון 'בשבע'
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il