אתה לא לבד | רבנים שונים | בית המדרש

מדורים
קרוב אליך

קטגוריה משנית

5 דק' קריאה

יעקב יצא לבית לבן, לקראת שנים רבות של מאבק והתמודדות. כשהוא חזר משם, הוא פגש בדרך את עשו אחיו, ואמר לו: "ויהי לי שור וחמור". המדרש מסביר שזהו חמורו של מלך המשיח. יעקב שמח, יש לי את החמור של מלך המשיח!
המדרש מסביר שהחמור המיוחד הזה נברא בערב שבת בין השמשות, זהו החמור שאברהם אבינו שם עליו את העצים והמאכלת, זהו החמור עליו הרכיב משה את אשתו, והוא החמור שעתיד לרכב עליו מלך המשיח. זה חמור שהאריך ימים... את החמור הזה העביר אברהם ליצחק, שהעביר ליעקב, שהעביר ללוי, לקהת, לעמרם, למשה, והוא נמצא גם היום, עד שהמשיח יבוא. אנחנו יודעים שמשה "קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע", אך מה העניין של מסירת החמור? על חמורו של המשיח מספרים חז"ל שיהיו לו מאה גוונים. איפה מוצאים חמור כזה, ולמה המשיח צריך חמור עם צבעים שונים?
'חמור' בא מהמילה 'חומר', חומריות. החמור הוא בעל החיים הכי פחות מורכב, הכי קרוב אל החומר. לכן אומרים על מישהו עקשן שהוא 'חמור', הולך עם הראש בקיר. חז"ל אומרים שלחמור תמיד קר – אפילו בתמוז, בשיא הקיץ, וזה מפני שהוא פחות חי.
ה' ברא עולם חומרי, וכל יהודי מזכך חלק מהחומר. כל אדם משאיר את טביעת האצבע הרוחנית שלו בעולם החמורי־חומרי הזה. לכל אחד יש תפקיד בתהליך הזיכוך, תפקיד שרק הוא יכול למלא. והוא מעביר את זה לבן שלו, ואומר לו: "עשיתי מה שיכולתי, עכשיו אני מוסר לך כדי שגם אתה תמשיך במלאכה". גם הרבי מליובאוויטש אמר לנו: "עשיתי כל מה שיכולתי, עכשיו עשו אתם כל שביכולתכם". לכן לחמורו של משיח יש מאה גוונים, כל אחד שם בו את הצבע שלו, את הצליל שלו, את הניגון שלו.
מטרתו של המשיח 'להחדיר' את האות אל"ף, אלופו של עולם, לתוך הגלות, ולהפוך 'גולה' ל'גאולה'; לגלות אלוקות בעולם, עד ש"ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". ריבונו של עולם אומר לעם ישראל: "אתם צריכים להבין שכדי להביא משיח, כל אחד צריך להביא את החלק שלו, את השלב שלו בגילוי האלוקות". אתה חלק משרשרת ארוכה, כל אחד מסתמך על מה שעשו הדורות שלפניו ומעביר את השליחות הלאה.
הרב ישראל מאיר לאו סיפר אודות ישיבה מסוימת שהייתה בפולין ערב השואה, ולראש הישיבה הייתה בת אחת ויחידה. כשהתחילה השואה, הרבה ניסו לברוח, אך ראש הישיבה נשאר עם הבחורים שלו. אחד מהם היה אהוב על ראש הישיבה אהבת נפש, ואותו בחור הצליח בסוף לברוח ועלה לארץ. אחרי השואה הוא בירר וגילה שראש הישיבה נרצח, אבל בתו ניצלה, התחתנה עם גוי ויש להם בן. היא כל־כך כעסה על הקדוש ברוך הוא עד שהיא הלכה והתנצרה, ואת בנה היא שלחה לכנסיה כדי שילמד להיות כומר.

קרוב אליך (576)

הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל

147 - טעם הקדושה

148 - אתה לא לבד

149 - צילצלת לויקטור?

טען עוד

אותו יהודי אהב את ראש הישיבה ולא רצה שבתו היחידה תסיים את חייה ככה, רחוקה כל־כך מהדרך של אבא שלה. הוא החליט להיפגש איתה במקום מגוריה בבלגיה, שלח לה מכתבים ובהם ניסה לדבר על ליבה, אך היא לא הגיבה לאף מכתב. הוא ניסה לברר אם יש לה טלפון ובסוף השיג את מספר הטלפון של המפעל בו עבדה. באותם ימים טלפון היה מצרך נדיר מאוד. כשסוף־סוף הוא הצליח להתקשר מהארץ לבלגיה, היא ניתקה לו בפנים. אך הוא לא וויתר, עלה על מטוס לבלגיה והגיע למקום מושבה ליד העיר גנט.
הוא הגיע אל הבית ודפק בדלת. היא פתחה, זיהתה אותו ומיד טרקה לו את הדלת בפנים. הוא היה בהלם, אחרי הטיסה וכל מה שכרוך בה, היא טורקת לו את הדלת... הוא לא וויתר, והתחיל לדפוק שוב ושוב בדלת. בסופו של דבר היא פתחה בזעם וצעקה עליו: "מה אתה רוצה ממני?! תן לי לחיות! חתכתי את השרשרת שלי ואני לא רוצה להיות יהודיה!". אחרי שצעקה עשר דקות, היא הפסיקה כדי לנשום לרגע, ואז הוא אמר לה: "אני צמא נורא, אולי אפשר לקבל כוס מים?" והיא אמרה "בסדר, אבל תחכה בחוץ". "את יודעת אני עומד פה כמעט שעה, אולי את יכולה להוציא לי גם כסא?". הלב היהודי שלה התרכך, היא הכניסה אותו הביתה, אך אמרה לו – "אני לא רוצה להתווכח על כלום, ולא רוצה שתחזיר אותי בתשובה!". "בסדר", הוא התרצה. "אבל את יודעת שאבא שלך היה כמו אבא גם עבורי. ספרי לי בבקשה על הרגעים האחרונים שלו בעולם הזה".
היא התחילה לספר, ותוך כדי דיבור היא בכתה, איך באמצע התפילה הם הרגו אותו... הלב נקרע. כאשר סיימה, קם אותו רב והלך לכיוון הדלת, כשהוא אומר לה: "אני הולך, אך ברצוני לומר לך רק דבר אחרון: המפתח נמצא אצלך". היא לא הבינה, ושאלה: "איזה מפתח, על מה אתה מדבר?". הוא לא ענה, המשיך ללכת ושב ואמר: "דעי לך, שהמפתח נמצא אצלך".
היא המשיכה ללוות אותו והתחננה "על איזה מפתח אתה מדבר?". הוא עצר, נעץ בה את עיניו ואמר: "הייתה מלחמה עצומה בין אבא שלך לבין הצורר יימח שמו. החלום של אביך היה שהנכד שלו יהיה יהודי. אבא שלך, שהיה הרבי שלי, חלם כל החיים להמשיך את השרשרת, להעביר את המסורת. לצורר היה חלום אחר לגמרי. החלום שלו היה שהנכד של סבא שלך לא יהיה יהודי, שלא יהיו יהודים בכלל. המפתח מי ינצח במלחמה הזו, אבא שלך או היטלר, נמצא אצלך". ובמילים האלה הוא יצא מהבית.
הוא נכנס למכונית וראה אותה נכנסת הביתה, מסיטה את הוילון ומביטה בו. הוא אמר לנהג, "תניע את האוטו, אבל עדיין אל תיסע". אחרי כמה דקות היא רצה החוצה ואמרה: "בסדר, אני רוצה שאבא שלי ינצח. אבל איך אני עושה את זה? התחתנתי עם גוי. אם אתה רוצה, תיקח את הבן שלי ותחנך אותו להיות יהודי". האיש ענה לה: "אבל הילד לא מכיר אותי. אקח אותו רק אם תבואי איתי לארץ". היא רצה פנימה להכין מזוודה, שניהם נסעו מיד לבית הספר הקתולי, אספו את הילד ונסעו לשדה התעופה. הרב לאו סיים את הסיפור ואמר: "אני מכיר את הבן הזה, כיום הוא אחד מגדולי הרבנים בישראל".
מה קרה לאישה? היא תפסה פתאום שהיא לא עלה תלוש. כמו אבא שלה, גם היא פרט בשרשרת שאביה שאף להמשיך הלאה. זה העניין של החומר שאנחנו מזככים – כל אחד עושה את העבודה כמיטב יכולתו ונותן את הגוון שלו, עד שהוא מעביר את השרביט לדור הבא. לכן כתוב שמשה קיבל תורה ולא לימד אותה אלא מסר אותה ליהושע. את הלפיד צריך להעביר הלאה, כך שכל אחד יוסיף בו את האש שלו, את הצבע שלו. כל אחד צריך להעביר את זה הלאה. אם מישהו מנתק את השלשלת הזו באמצע, הוא לא מנתק רק את עצמו, אלא גם את הסבא, והסבא של הסבא שלו, שמסרו את נפשם כדי שהנכד שלהם יישאר יהודי וימלא את תפקידו בעולם.
זו שליחות וגם אחריות, אך יותר מכך – כשאתה מבין ומרגיש שאתה חלק מהמסורת הזו, אתה מקבל כוחות. ברגע שאתה מבין שאתה פרט מתוך המסורת הענקית של עם ישראל, אתה מקבל את הכוחות של המסורת הזאת. כשעלה מבין שהוא קשור לשורשים, הוא רואה איך גם הגזע והענפים מחוברים יחד.
אם ענף מפסיק להעביר את כוח הצמיחה לעלים ולפירות – הוא מת והם מתים. כשהענף מבין שהוא חלק ממערכת שלמה, זה נותן לו הרבה יותר כוחות. למסור את התורה זה לא רק ללמד, אלא להעביר מסר: אתה לא תלוש, תפסיק לחשוב שאתה כלום! העבירו לך את כל האש, את כל הגוונים שהיו לפניך, עכשיו תורך.

קרוב אליך